שיר על חמש אימהות שבניהם משתמטים

האם החמישית
אמוץ רובין
השיר מוקדש לתנועת "ארבע אמהות"

בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה".
בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה.
עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש.
סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש.

ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות.
הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות!
אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם,
ושם – ממנת-יתר – לבו לפתע נדם.

אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים.
ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים,
וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה,
וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה..

ואומרת השלישית – היה לי בן יפה-עיניים.
גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים.
וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון –
אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון.

את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה.
לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע.
אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח.
מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה שרק שכח..

והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה.
על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה.
הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון.
אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכייף – מה שנכון..)
אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו
(למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו").
אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע –
הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע.
בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה.
כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.